זה התחיל ב־7 באוקטובר. כשהתערער עולמנו. נזרקתי לשאלה מאוד בסיסית: איפה אני מניחה אותנו? ומה בכלל המשמעות של המילה "ביטחון"? היה לי ברור שמשהו ברעיון של "ביחד ננצח" לא מחזיק עבורי. שאין באמת "ביחד" אחד. ראיתי חברים קרובים מהגרים למדינות שונות, וראיתי גם חלוקה מאוד ברורה בין מי שיש לו ממ"ד לבין מי שאין לו אפשרות להתחבא בביתו כמונו. וככה, מתוך המקלט הקרוב לביתי, במועדון הנוער של המושב, שמרתי על קשר עם מי שנשאר ועם מי שהלך. לאף אחד לא היה קל. לא למי שנשאר, ולא למי שיצא. שאלות קיומיות על מקום, על שייכות, עמדו באוויר כמו ענן אפור שלא מוריד גשם. איום שקט, אבל נוכח. מאז הגירושים שלי ב־2015, עם ילדון קטן וללא מזונות, שמרתי כל שקל שיכולתי. קראתי לזה: "יום אחד יהיה לנו בית". זו הייתה יותר אמונה מאשר תוכנית. כי בפועל, הסכום לא באמת התקרב למשהו שיכול לממן אפילו רבע דירה בפריפריה. באוקטובר ההוא פחדתי שכל החיסכון הזה ילך למנוסה. שאם אצטרך לברוח לא אוכל להתאושש מהמכה. אבל יותר מהכול, הרגשתי שאני לא מאמינה בבריחה ביום בהיר אחד. אני רוצה לבחור. המשמעות של בחירה מאוד חשובה לי. לקראת דצמבר הבנתי שאם אני לא בורחת , אני מתקרקעת. שתלנו גינת ירק. ובבחירה מודעת נכנסתי להריון. אולי ההורמונים ישאירו אותי רכה. אולי זה ישמור עליי בתנועה כשהעסק נדם. אולי זו הדרך שלי לייצר משמעות. ובאוגוסט, בחודש חמישי להריון של בני השלישי, כשהמצב קצת נרגע והעבודה חזרה לנשום, החלטתי לקחת את נעם, בני הבכור, לטיול בר מצווה מוקדם. לפני שלא אוכל להתפנות לזמן כזה של אחד על אחד. נסענו לאיטליה. התארחנו אצל תמר ואוהד חברינו הטובים השכנים שלנו מלפני אוקטובר בכפר קטן בצפון איטליה.וכל יום טיילנו. בין אגמים להרים.שתינו תה. קראנו ספרים. ובעיקר הסדרנו דופק. נשמנו. וכשחזרתי לארץ, הרגשתי בגוף איך המתח חוזר. וכשהפנמתי שאני שוב מביאה לעולם בן, משהו בי התערער שוב. והפעם היה ברור לי חייבת להיות דרך אחרת. דרך שבה אוכל להרגיש בטוחה. להוביל את הבנים שלי, או לפחות לאפשר להם, לצעוד , למקום שאפשר לעצור בו רגע, להסדיר נשימה, בכל מצב. והרעיון הזה התחיל להתגלגל. כמו כדור שלג. מלא התכתבויות עם תמר ( כל כל כך הרבה יש שלי להודות לאישה הזו ובעיקר על לבה החם החכמה הנדיבה שלה והסבלנות לשאלות הרבות שלי !) לא הפסקתי לחשוב על הרעיון הזה לדבר עליו. חיפשתי. גללתי שעות. כאילו אני מקננת אבל בית אחר. אלטרנטיבי. והדבקתי גם את שניר ויפעת, שכבר חיפשו משהו דומה. ומשהו בחיבור הזה התלקח. והוביל לזה שאני כותבת עכשיו, מהבית שלנו. מהבניין שרכשנו יחד, שתי משפחות, באותו הכפר באיטליה.
Comments